עידו דר אל (דמיאל) מתמודד 25 שנה לבדו כגולש חירש עם הים. הוא התקדם בענף הגלישה והתגבר על מכשולים סביבתיים בעקשנות והתמדה. בשנות ה- 90 עידו הגיע לרמה תחרותית וכבש את מעמדו בצמרת. הוא גם גילה וליווה את עדי גלוסקא מהיותו ילד ועד להיותו אלוף הארץ 10 פעמים.גם אימן נוער שומע לתחרויות כמאמן של חברת בגדים שהייתה קיימת בזמנו.
אחרי שנים בהם יצא לגלוש ברחבי העולם, בגלי צינור גדולים כמו אינדונזיה, צפון פרו ומקסיקו, החל להעניק מניסיונו בצוות השיפוט של ארגון הגלישה הישראלי. הוא גם מקים קבוצת ילדים ונוער חירשים שעימה יוכל לעודד, במסגרת הארגון, גם הורים וילדיהם בהתמודדות עם האתגרים בים.
הראיון עם עידו החל בכיוון סטנדרטי, קצת על האליפות בהוואי קצת על עצמו, אך מתוך הראיון עולה תמונה קשה בהתייחסות החברה לאנשים עם מגבלה. נכון, זה לא חדש לאף אחד, אך הפעם הסיפור מתחיל בגינה שלנו הגולשים.
האם גלישה זהו תחום מתאים לחרשים וכבדי שמיעה?
הים הוא מדיום מאוד מאיים כי בשביל חירש או כבד שמיעה, אין שום ידע מקדים למה שצפוי בתוך המים - כבר בהגעה לחוף עם הנגיעה בחול, המלח והרטיבות עדיף להסיר את המכשיר העדין והיקר מהאוזן ולשימו בקופסה או שקית מגנה. צריך להיות בקשר עם מציל או גולשים אחרים שומעים. הכלי העיקרי להבנה אצל חרש הוא קריאת שפתיים של שומעים אחרים או שפת סימנים, שאינה פרקטית במים זורמים וסוערים עם גלים ושמש חזקה בעיניים (מצב קלאסי למריבות ואי הבנות עם מצילים ומתרחצים אחרים).
מצד שני החירשות מאפשרת להתנתק מרעשי החוף וצעקות הגולשים ולחוש נטו את המים, הזרמים, הרוח והשמש. הכי כיף לחוש את זרימת הגל, שעוברת מהגלשן לגוף ועמוק לתוך הנשמה, למקום נקי מדעות קדומות ומגבלות. תחושת כוח מדהימה ששומעים אותה מבפנים.
לגלוש בים גבוה או להיות בתוך צינור כבד זה פרדוקס – הגוף עם הגלשן חש כאחד את העוצמה של הים מבלי לשמוע את נהמת הגלים, וזה יוצר תפיסה אחרת, תחושה של קדושה, של אנרגיה טהורה שהשמיעה רק מפריעה ומסיחה את הדעת. אני יודע זאת, כי בהולכי על הטיילת עם מכשיר השמיעה הים רועש ונוהם והרוח שורקת באוזן, דבר שגורם לי לחשוב על השקט בתוך עין הסערה. זה בדיוק המצב שמומחים לאמנויות לחימה מדברים עליו - ריכוז ובידוד הגוף בלחימה מהסחות דעת.
אני מניח שזו הסיבה שיותר מכל נמשכתי לאתגר בצינורות גדולים ובים גבוה מאוד. שם אני מוצא את השלווה והריכוז ששומעים מחפשים במדיטציה או בחיפושים רוחניים.
מה גרם לך ללכת דווקא לתחום הגלישה?
בשנת 1975 שהיתי בארה"ב שנה, כילד בן 8 על סקייטבורד מפלסטיק וכשחזרתי לארץ לא היה מה לעשות איתו חוץ מלעוף מבורות בכבישים בגיל 13 זכיתי לסקטבורד נדיר של דוגטאון שמיועד לרמפות וככה גם היכרתי את רובי עדי אבי הסקטבורד המודרני בארץ בעודו נער-בנינו יחד רמפות וניסיונות ביציקות בטון ועץ בבריכות עירוניות נטושות,בגיל ארבע עשרה וחצי עברתי לרמת אביב קרוב לים ובהילטון הייתה רמפת החצי צינור הראשונה בארץ ומשם כבר הכרתי את הגלישה שהייתה המשך למה שאהבתי בסקייטבורד על הרמפות.
הגלישה חיברה את אהבתי לטבע ותנועה והפכה אותי למשהו שלם, שהחברה לא יכלה להכיל בגלל דעות קדומות וחוסר אמונה.שם גם היה לי חופש להחליט מה לעשות על הגל, חופש מדיבורים, חופש מצורך להסביר וחופש לביטוי עצמי בשפת גוף. הגלישה הפכה אותי שווה ולעיתים אפילו טוב מאחרים,בצורה הכי בסיסית –ירידה בגל ענק או יציאה מצינור כבד-שחור לבן בלי אפור באמצע.הפחד במצבים אלה הוא רק כוח כלי להבין מה חשוב באמת ומה אפשר לעשות כשרוצים מכל הלב.
איך המשפחה קיבלה את זה שאתה גולש?
למרות שהמשפחה תמכה בי לאורך כל השנים וחינכה אותי בטוב ובאמונה, שהשמיעה שלי היא מגבלה טכנית ותו לא, ולראשונה בחיי נתקלתי בסירוב וחוסר אמון לגבי ההשתלבות בים. למדתי לשחות כמו כל ילד בבריכה והייתי ספורטאי ששיחק בכל משחקי הכדור בהצלחה (עם שומעים) אפילו פציעות בסקייטבורד לא יצרו התנגדות כה גדולה ועזה מהסביבה. רק אחי, זכרונו לברכה, האמין בי ופרגן. הוא אף סירב ללוות אותי לאחר מספר פעמים אתי בים בטענה שאני מסתדר היטב.
אפילו נסיעה באופניים לים עם הגלשן עוררה התנגדות מחשש לבטיחות, בגלל שלא יכולתי לשמוע רכב המגיע מאחורי. גם היום, 25 שנה אחרי הישגים רבים בחיי, קשה להורי להבין כיצד אבא ל- 2 בנות שומעות ממשיך לגלוש. הם לא מבינים שהגלישה היא דרך חיים ולא תחביב או שיגעון גדלות.
היום אתה כבר עברת את המכשולים של ילד גולש, אבל איך היה לך בשנים הראשונות, היה לך קשה להתקבל ל"חבר'ה הגולשים"?
היה לי קשה מאוד להשתלב בהתחלה בים ובחוף הצוק. המצילים היו מאוד אלימים ועצבניים על כל הגולשים בים. הם מצידם לא אהבו שבאתי וישבתי להם על הפיק מבלי פחד. לא עזר שהסברתי למצילים שאני חירש ולא עזר לגולשים שהסברתי שאני לא שומע אותם כשהם צועקים במים. בשבילם הייתי מטרד. באותם זמנים ניהלתי כמה מלחמות ביחד - עם ההורים, המצילים, הגולשים והים עצמו.
רק אחרי שלמדתי לעמוד מהר על הגלשן והתעקשותי לקחת גלים גבוהים ישר על ההתחלה הבינו שאני לא עומד לוותר ועזבו אותי בהדרגה, גם המצילים ראו שאני משתדל לא להפריע, וגם שואל מראש, איפה הזרמים והאזור האסור לגלישה. בסוף פרגנו ונתנו לי לגלוש קרוב אליהם.
בחוף לא הייתי חלק מההווי, פשוט באתי לגלוש וחזרתי כאשר התעייפתי.
כשהתקדמתי ברמה הייתי חייב לגלוש על הפיק בצינורות האגדיים של הילטון דבר שהיה קשה מאוד בגלל התוקפנות ומאבקי האגו שהלכו שם-אבל התשוקה וזה שהגעתי באור ראשון להתאבד בריף הרדוד כל יום שיש גלים קבעה עובדה אני פה ולא עוזב לחוף אחר.
כשהתחלתי להשתתף בתחרויות התמודדתי עם קשיים אחרים, אם לא היה דגל או משהו שמציין את תחילתו וסופו של מקצה לא הייתי יכול לדעת מה קורה, לכן, קניתי שעון מים עם סטופר והייתי מפעיל אותו כשאחרים התחילו לחתור לגלים.
לרוב צמרת הגלישה היו חיי לילה ומעריצות על החוף,ואני הייתי ילד טוב ירושלים שלמד לבגרויות וגם עשה צבא והתאמן בכל זמן פנוי לכושר לתחרויות בריצה אופניים ותרגילי גמישות דבר שלא היה קיים בתודעת הגולשים אז-לחלק מהם זה הפריע בתחרויות ויצר עימותים שהתבטאו בצורות שונות במהלך הסבב תחרויות-הייתי שונה מדי גם חירש וגם עקשן שלא מפחד מאף אחד.
חשוב לי לציין שהיו אנשים שתמכו והאמינו בי כמו גלשני מוסה וגלי זינר בתקופת המאבקים בהילטון ואפילו ניר אלמוג מאינטרסרף שהיה מתחרה שלהם היה איתי בקשר טוב ומתחרים שהיו אוהדים וחברותיים כמו גיא זיתוני אילן מאיר וציון אבירם ואחרים.
קדחת כבר כמה צינורות רציניים בחיים שלך בכל מיני מקומות בעולם, מה התחושה בפנים?
אני חושב שהתחושה לצינור מתחילה דווקא לפני-איך שהמים זזים והגל משמין לקראת ההקאה של עצמו על הקרקע הרדודה וכל הגוף נדרך ומתכווץ לתנוחה המתאימה עוד לפני שהצינור נפתח ממש כמו אריה שרוכן על הקרקע לפני הזינוק על הטרף-המחשבה נעלמת וכל הגוף מתחבר לגלשן כיחידה אחת ואז כששפת הגל נסגרת מסביבך והחוף נעלם -רואים רק וילון מים ופתח קטן רחוק ממך שמסתובב ומאחוריך -אתה עובר למימד אחר מרגיש וחש כל טיפת מים וצבע ואור בתוך החלל הסגור.
אבל הגלשן והגוף שלך נעלמים בתוך האנרגיה הזאת של הגל ויש שקט מוחלט של החושים לא רק השמיעה דממה כללית של משהו גדול ועתיק ממך וכל הדיבורים על אלוהים ודת פתאום מובנים מאליו ללא מילים-אם הצינור קצר יחסית או עצום בגודלו אתה יוצא מלא אדרנלין או בחיוך מאוזן לאוזן אפשרי בצעקה פראית.
אבל אם הצינור לא מרפה ממך לשניות ארוכות ואתה חווה גל אחרי גל את זה בסוואל מושלם בחו"ל אתה יוצא מהמים שקט ומחייך בקטנה מאופק ונהיה משהו אחר מקודש שלוו ואוהב.
ואם אתה חווה את זה שנה אחר שנה 25שנה-משהו בפנים מתחיל לצאת ורוצה להעביר את הנתינה והטוב לילדים שלך או לאחרים וזו לדעתי המתנה האמיתית של הצינור לאבד ולמצוא עצמך מחדש.
היכן אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אני רואה עצמי בשנים הקרובות תורם מזמני וניסיוני כשופט בתחרויות גלישה ובדברים אחרים לארגון הגלישה הישראלי המשתקם ונבנה מיסודות חזקים יותר, בזכות אנשים ישרים ואמינים כמו מאיה דאובר עדי גלוסקא ואחרים. חשוב לי גם לייסד בענף הגלישה אימון ועזרה לחירשים לגלוש ולהשתלב בעולם השומעים בארץ ומחוצה לה, כחלק מתוכנית שיקומית שאני מכין בימים אלו לילדים ולנוער חירש.
מה המסר שלך לשאר הגולשים, חרשים ולא?
במסעותיי ברחבי העולם תמיד הרגשתי בבית, בכל חוף, ללא תחושת הבדל, אפליה או גזענות. מבחינתם, האנגלית שלי כחירש אינה שונה מזו של ברזילאי, יפני או מקסיקני גולש, מה שקובע זה מי אתה במים ומי אתה בחוץ על החוף. תלמדו להעריך מה שיש לכם, והכוח לשנות הוא בידינו
בחודש יולי הקרוב תיערך אליפות העולם לגולשים חירשים בחוף הדרומי של הוואי וארגון הגלישה הישראלי מחפשים יחד עם עידו לממן לו את הנסיעה כדי שיוכל לייצג את מדינת ישראל בכבוד וליצור קשרים עם הארגון גלישה העולמי של החירשים כדי להקים את הענף הישראלי לחירשים.
צרו קשר דרך מערכת אדרנלין או ארתור רשקובן במידה ותרצו לתמוך בעידו לפני יציאתו לאליפות העולם. |
